equal-parentingלקויי למידה מהוות בעיה של תלמידים להתמודד עם החומר הנתון בלימודים תוך לחץ חברתי להצטיין. הורים רבים מתקשים לסייע לילדיהם הסובלים מלקויי למידה, מכמה סיבות: חוסר זמן, חוסר כלים, לפעמים הם בכלל לא יודעים שהילד סובל מלקויות למידה. ילדים רבים למשל שנולדו פגים סובלים מלקויות למידה כאלו ואחרות. בין היתר מדובר בחוסר יכולת להתרכז, קשיי דיבור או קשיי זיכרון. לפעמים הורים חשים שאם לא יתנו לילד שלהם את כל הכלים כל הזמן בצורה אינטנסטיבית – הילד פשוט לא יתקדם. הדרישות "הנורמטיביות" מלחיצות מאד עבור הילדים וחלקם לא מצליחים להתמודד כראוי. יש ארבעה סוגי הורים באופן כללי.
א. ההורים שמאד מאמינים בילדים שלהם, דבר נפלא. יש להם חזון לאיפה הילד צריך להגיע ואיך הוא צריך להיות בגמר התהליך, מחשבה של התקדמות קדימה, מה שנקרא בפילוסופיה מחשבה טלאולוגית. מדובר בהתקשרות חזקה מאד בין הורים לילדיהם הלוקים בלקויות למידה.
ב. ההורים שמאמינים ביכולות של הילדים שלהם, אבל לא מרגישים צורך לדחוף אותם לשום דבר קונקרטי. ההורים האלו מעודדים את הילד להצליח, מסייעים במידת האפשר, ומעודדים אותו אם נכשל ולא לוקחים את זה קשה.
ג. הורים שרוצים לראות הישגים מהילד. מאמינים שיש לו יכולות להצליח רק אם רואים הצלחה מעשית בשטח, דבר שמכניס את הילד ללחץ גדול. לרוב מדובר בהורים בעלי חשיבה מאוד לוגית, אנליטית ולעיתים מרובעת ודבר זה גורם למשקעים ביחסים בין ההורים לילדיהם שכנראה אחר כך יפנו אליהם אצבע מאשימה. ההורים מאמינים בילד – אבל לא יראו לו אלא אם יביאו תוצאות בשטח.
ד. הורים שלא מאמינים ביכולת הילדים שלהם כלל.
סיוע מצד ההורים בלקויות למידה הוא חשוב מאד. הילד מבין את מה שהוריו משדרים לו ואם הוא מרגיש שלא מאמינים בו הוא לא מאמין בעצמו. אם ההורה חיובי – הוא יתאמץ בכל זאת ויעשה גם דברים שקשים לו ומאתגרים אותו. הילד יצליח עם או בלי עזרת ההורה וכך יגבש אמונה בעצמו ומוטיבציה להתפתח דרך התנסות. הרי אם הילד לא יכול, אז הוא פשוט לא יכול, אבל למה שהוא ירגיש רע עם עצמו וימנע מלנסות? התהליך חשוב מהתוצאה.